רוגל אלפר פרסם מאמר בהארץ, 'לוחמים
תמיד צודקים', התוקף את האהדה ללוחמי נצח יהודה שנעצרו בגלל תלונתם של בדואים
מתחנת דלק.
ניסן לברון, ממטה המאבק למען הלוחמים
העצורים, מסר בתגובה:
"אין טעם להתווכח עם מר אלפר,
שהתבטאויותיו השליליות על יהדות, ציונות וחיילי צה"ל ידועות. רק כמה נקודות:
האהדה כלפי לוחמי צה"ל אינה
"גאווה רברבנית מהולה בדמעות התרגשות נרקיסיסטיות", כדברי אלפר. נראה שאלפר
שכח שישראל נמצאת במלחמת קיום תמידית, מול אויבים מהחוץ ובפנים. אוייבים אכזריים
שמוכנים לרצוח ילדות במיטותיהן. לכן אצל רוב הישראלים האהדה ללוחמי צה"ל היא
תגובה טבעית ומובנת בהחלט. הם, ולא מר אלפר ואני, מסכנים את עצמם, כדי להגן עלינו.
הלוחמים הספציפיים שיושבים כעת במעצר, יוצאים לילות שלמים, בתנאים קשים, לתוככי
כפרים ערביים עויינים כדי ללכוד מחבלים. הם אלה שעצרו את רוצחיה של הנערה רינה
שנרב הי"ד במעיין ליד דולב. על פעילותם זכו בתשע"ט לתעודת הצטיינות
והערכה ממפקד אוגדת אזור יהודה ושומרון. זה לא נרקיסיזם, זה אלטרואיזם.
אלפר לא ראה את המכתב הנרגש שכתבו אנשי
מוקד הביטחון בבית-אל ללוחמים שיושבים כעת
במעצר, ולחבריהם, ששמרו על בתי היישוב. הנה קטע ממנו:
 |
| תעודת ההצטיינות לגדוד אליו שייכים הלוחמים |
 |
| ניסן לברון |
אמנם, לוחמים יכולים לטעות, כמו כולם:
כמו ראש ממשלה, שרים ואפילו נשיא מדינה, שכיהנו אצלנו, עברו על החוק ונענשו. אנו
לא נגד בירור אובייקטיבי והוגן של התקרית. מהכרותינו את הבנים ואת החינוך שקיבלו,
הן בביתם והן בצה"ל, אנו בטוחים שפעלו כשורה.
אלפר שם את עצמו כשופט, ומגנה את
הלוחמים על סמך קטעי סרטונים בני כמה שניות שראה. מסקנתו: "הם נראו כמו
כנופיית פשע חמושה". קטעים קצרים אלה לא מראים מה היה לפני ואחרי, ומדוע
נאלצו הלוחמים, שבסך הכל יצאו לרגע לקנות חטיפים במזנון התחנה, להתגונן מפני בני
המיעוטים, באזור מוכה פשיעה. לפעולתם על פי הוראות נוהל מעצר חשוד וזיהוי סכנה,
הוא קורא "קדימון למלחמת אזרחים עתידית".
אבל אנו ההורים ישבנו שעות רבות מספור
בבית הדין הצבאי והקשבנו לדיונים. התרשמנו שחיילנו לא זוכים כלל ליחס הוגן מצד
התביעה הצבאית. מעצר ממושך שמוארך שוב ושוב לבקשת התביעה, הולכה באזיקים כאילו היו
פושעים מסוכנים, ועוד – וכל זה ללוחמים שצה"ל אימן ארוכות, וקבע שהם אחראים
מספיק להיות מופקדים בשמירה על חיי אזרחי המדינה.
אגב, את המילים הללו אני כותב מעיר
מגורי ביתר עילית, עיר של הציבור החרדי שכידוע אינו ממהר לבטא בפומבי את אהדתו
הפנימית ללוחמי צה"ל. אבל יש דברים שהם ביסודות החיים המשותפים שלנו כאן,
שעליהם יש הסכמה נרחבת, גם אם לא תמיד מבטאים אותה.
הכותב הוא אביו של אחד מלוחמי נצח יהודה העצורים בעקבות העימות עם בדואים בדרום, ועורך ראשי בארגון הידברות. לקריאה בערוץ 7
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
תגובתך מועברת לאישור מנהל הבלוג, אשר ישתדל לפרסמה בהקדם. תודה!